<h1>חדושי רבינו דוד על תמורה</h1>
<h2>דף ה:</h2>
(פסחים ל"ה ע"ב) [ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו]. אוקימנא כגון שהקדימו בכרי וניטלה ממנו תרומת מעשר ולא ניטלה ממנו תרומה גדולה, קרי ליה שלא ניטלה תרומתו אע"פ שניטלה ממנו תרומת מעשר, ולעיל אמרי' ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו משום דניטלה ממנו תרומת מעשר, ואע"פ שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה אלא שהקדימו בשיבולין ודיו בתרומת מעשר, שכל שניטלה ממנו התרומה הצריכה להפריש ממנו קרי ליה ניטלה תרומתו.
<h2>דף ז:</h2>
(פסחים מ"א ע"ב) [ואביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות]. אי איפשר לפרש שדעתו של אביי לעקור מלקות מכאן לגמרי שהוא כולל נא ומבושל וכי אם צלי אש בלאו אחד, שהרי הברית' שלימה ששנינו אכל כזית [נא] מבעוד יום פטור כזית נא משחשכה חייב. וכן בדין לאו שבכללות בכגון זה, שאם כן [לא] תביא אתנן זונה ומחיר כלב כן, ועוד דהקישא הוא כמו שכתבנו למעלה בתחלת הפרק. אלא ודאי דעתו של אביי לומר שאין לוקין משום כי אם צלי אש, שאין זה אלא כלל שכולל כל הדברים שאינן צלי אש, כמו שאמרו בלא תאכל כל תועבה [דברים י"ד] ולא תאכלו על הדם [ויקרא י"ט] ולא יאכל כי קדש הוא [שמות כ"ט] שהן לאו שבכללות. ואם כן צריך טעם לרבא למה הוא חולק על זה, שהרי לא מצינו שהוא חולק על אלו שאמרו. ויש לומר מפני שאין כי אם צלי אש כולל כל שאר הדברים אלא שהוא חוזר על אלו הנזכרים שהן נא ומבושל, שהאחרים כבר מיעט אותן הכתו' כמו שכתבנו למעלה, ואם כן כל עצמו לא בא אלא להוסיף לאו על אלו. ואביי סבר שלא בא לזה, שאין מלקות בלאו כגון זה, אלא לתלמודו הוא בא בשעה (ששנינו) [שישנו] בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא. וזה מפורש בפרק המקבל [קט"ו ע"ב] שאמרו שם, לימא אביי דאמ' כרב יהודה ורבא דאמ' כרב הונא, אמ' לך רבא אנא דאמרי אפי' כרב יהודה, עד כאן לא קאמ' רב יהודה התם אלא דכי נפש הוא חובל לא משמע לא רחים ולא לרכב הילכך לשאר דברים הוא דאתא, אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא ש"מ ללאו. ואביי אמ' לך אנא דאמרי אפי' לרב הונא, ע"כ לא קאמ' רב הונא התם אלא דכי נפש הוא חובל יתירא הוא וכיון דיתירא הוא שדייא ארחיים ורכב, אבל הכא כי אם צלי אש [לאו] יתירא הוא מיבעי ליה לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא. ולענין זג וחרצן כך היא מתפרשת אע"פ שאין בהן ענין הסוגיא הזאת שאמרנו של צלי אש, שבכל מקום הכתו' שאמר מכל אשר יעשה מגפן היין אינו כפסוק של כי נפש הוא חובל לרבות כל דבר, שאין כל הנעשה מגפן היין (אינו) בכלל אסור שהרי מעטו שם עלין ולולבין והכתו' לכלל ופרט וכלל כמו שמפורש בפר' שלשה מינין במס' נזיר [ל"ד ע"ב], וזהו ענין מחלקתן של אביי ורבא כמו שהוא בכי אם צלי אש מפני שהוא בא לתלמודו בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא. והרב מורי נ"ר מפרש שמחלקת אביי ורבא בזה מפני שמצינו בלאו שבכללות פנים הרבה, שיש לאו שבכללות שהכל מודים בו שאין לוקין עליו כאותן שכתבנו למעלה בלא תאכל כל תועבה וחבריו, מפני שהן דברים חלוקים ועושה מהן כלל אחד, שהרבה אסורין הן שהן חלוקין לעצמן והן נכללין בלא תאכל כל תועבה, בלא יאכל כי קדש הוא, שאמרו כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו, שהרבה פסולין יש בקדש שהן חלוקים לעצמן והן נכללין בלאו זה. ויש לאו שבכללות שהכל מודים בו שלוקין עליו, כגון לא תעשה כל מלאכה דשבת ויום טוב, שאע"פ שכולל כל המלאכות בלאו אחד אין זה כלל מדברי(ה)ם חלוקין אלא שכולן שם מלאכה הם. ובכלל זה של כי אם צלי אש נחלקו מפני (שאינו) [שהוא] דומה ללאו דלא תעשה כל מלאכה, שאינו כולל דברים חלוקין אלא כל שאינו צלי אש שם אחד כגון מלאכה שהם שם אחד, ואביי סבר שאחר שפירש על נא ומבושל וחזר וכללן בכי אם צלי אש הרי זה כלל (הדברים) [מדברים] חלוקין כמו לא תאכל כל תועבה, אלא שאינו כולל כל הדברים שאינן צלי אש אלא נא ומבושל בלבד, שהחי כבר הוא מבחוץ כמו שאמרנו למעלה. או יהיה טעמו של אביי מפני שהכתו' של כי אם צלי אש אינו מחוור ללקות עליו, שלא בא הכתו' ליתן לאו על המניעה אלא להתיר את הצלי. ומה שכתבנו הוא יותר נכון לפי מה שנתפרש בפרק המקבל.
<h2>דף יב.</h2>
[פסחים כ"ו ע"ב] לא קשיא הא ר' והא רבנן. דקס"[ד] השתא דר' דאמ' אפה בו את הפת הפת אסורה בין בחדש קודם שנתצו בין בישן קדם שצננו, דכל חד מיניהו הוי חד גורם דאסורא, או תנור דאסורא ועצים דהתירא או עצים דאיסורא (א)ותנור דהתירא, ובתרויהו הפת אסורה משום דסבירא ליה זה וזה גורם אסור. והכונה לומר שאע"פ שלא נעשה הכל בגרמת אסור אלא שהיה בה סיוע מן האסור אסור. ואליבא [דר'] הוא דמוקמינן ההיא ברית' דקתני חדש יותץ ישן יוצן, דקס"ד דר' הוא דקתני לה משום דהיא רישא דמתניתיה דר', דעלה הוא דקאמ' איהו אפה בו את הפת אסור בהנאה. ורבנן סבירא להו דזה וזה גורם מותר, ובין בחדש קדם שנתצו וב[י]ן בישן קדם שצננו הפת מותרת, שכל שלא נעשה הכל בגרמת אסו' מותר אע"פ שהיה בו סיוע ממנו.
ויש לשאול היאך גורם ההתר מבטל גורם האסור, ואדרבה היה לנו לומ' שהגורם של האיסור יאסור את המותר, ככל שאר האיסורין שבתורה שאינן בטלין בהתר אלא ברוב. והתשובה שלא תמצא זה הדין של זה וזה גורם אלא בשאין בהם טעמו ולא ממשו של אסור, שטעמו וממשו של איסור ודאי צריכין הן בטול בכל מקום, אבל זה לא נשאר כאן לא טעמו ולא ממשו של איסור אלא שנעשה בסיועו. כגון זה הפת שנאפה בתנור של איסור שסייע התנור באפייתו וגרם את תקונו אבל לא נשאר בו לא טעמו ולא ממשו, וכן כשנאפה בעצי אסור לדעת האומר שאין שבח עצים בפת אין העצים משאירין בפת לא טעם ולא ממש אלא שנעשה בסיועם (ובגמרתם) [ובגרמתם]. וודאי שאם נעשה כל האפייה באיסור שלא היה שם סיוע של התר אע"פ שלא נשאר מן האיסור לא טעם ולא ממש הכל מודים שהוא אסור, שמ"מ הרי התקון הזה והחדוש שנתחדש בזה הפת הוא באסור ואי איפשר שלא יהיה אסור, אבל בשיש שם גורם אחר של התר שאין כל התקון שלו באיסור אלא בסיוע ממנו, בזה הוא דעת המתיר האומר שזה וזה גורם מותר, מפני שאין כאן לא טעם ולא ממש מן האסור. וכל מקום שתמצא זה המחלוקת של זה וזה גורם כך הוא במה שאין בו לא טעם ולא ממש של אסור. ואל תשיבני מההיא דשאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, שאע"פ שנפל שם ממשו של אסור הרי הוא בטל בתוכו, שהרי יש בו כדי להעלות באחד ומאה [או במאה] ועוד ואינו נאסר אלא מפני החמוץ, והחמוץ אינו לא טעם ולא ממש אלא כח שייש בו [ש]העיסה מתחמצת בשבילו. ולפיכך הם עושין אותו כדין הגורמין, שאם היה כל החמוץ מן האיסור אסור כדרך שאמרנו בגורם אחד שהכל מודים בו שהוא אסור, וכשנעשה החמוץ על ידי שאור של התר ושל איסור שאין בזה כדי לחמץ [ואין בזה כדי לחמץ] הוא דין זה וזה גורם ולדברי המתיר מותר.
ויש לך לידע שאף גורם אחד של אסור שאמרנו שהכל מודים בו שהוא אסור שאינו אלא בגורם שמחדש בו צורה, כגון החדוש שמתחדש בפת באפייתו או בעסה בחמוצה, אבל מה שאינו מחדש בו כלום, כגון פת או בשר שחתכוהו בסכין של איסורי הנאה, אינו בדין שיאסר הפת או [הבשר], שאין החתיכה עושה בו כל כך שנאסור אותו בשבילו מדין גורם אחד של אסור, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף יט:</h2>
גרסת כל הספרים, וכך היא בסדר המשנה [פסחים צ"ו ע"ב], אמ' ר' עקיבא אני אפרש, הפסח שנמצא קדם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים, וכן תמורתו, לאחר הפסח יביא אותו שלמים, וכן תמורתו. המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. [ורש"י ז"ל] כתב דיביא בדמיו שלמים גרסי' סופא כרישא. נראה שהוקשה לו ז"ל דאתו משלמים. ובמה שאמרו בגמ' ש"מ יש דיחוי בדמים פירש ז"ל שאפי' הדמים נדחין מדלא קתני מביא בדמיו שלמים, שלא מצא לפרש דחוי בדמים אם היו דמיו באים (שמלים) [שלמים], אלא כשהדמים נדחין לגמרי מן הקרבן שלו אלא שהן נופלים לנדבה לקיץ למזבח. אבל מצאתי מפרשים אחרים שמפרשים דחוי בדמים שאף מלעשותו דמים הוא נדחה, שאינו רשאי למכרה ולהביא דמיה שלמים אלא במום, שאם לא מפני הדיחוי אין המכירה נמנעת ממנה מפני קדושת הגוף שבה, דכיון דלא חזי היני מומיה. והכי איתמ' בתמורה בפר' אלו קדשים [י"ט ע"ב], המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא (בדימה) [בדמיה] אשם, ומקשי' עלה למה לי רעייה כיון דנקבה לא חזיא לאשם קדושת דמים הוא דנחיתא עלה וכיון דלא חזיא למלתה היני מומא. אמ' רב כגון שהקדישה קדושת הגוף נהי דלא חזיא לאשם לשלמים מיהא חזיא. איכא דאמ' ליה בהדין לישנא אמ' רב יהודה אמ' רב כגון שהקדישה קדושת דמים דמגו דנחתא לה קדושת דמים קדשה נמי קדושת הגוף. אמ' רבא זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. זו היא הסוגיא שתולין עצמן עליה בפירוש הזה, ואתה רואה שאינה עולה כדבריהם, שאע"פ שמתחלה היו סוברים לומר כן הרי אמרו שיש בה קדושת הגוף ואי איפשר לה שתמכר אלא במום. וכל שכן שאי איפשר למחוק כל הספרים שיש בהן ויפלו דמיו לנדבה. ועל כרחנו אנו צריכין לפרש [יש דיחוי בדמים] שאף הדמים הם נדחין, שאף לאחר שמכרה ולקח בדמיה אחרת אינו רשאי להביא אותה למה שהוקדשה מתחלה עד שיפלו דמיה לנדבה. ומרישא נמי דקתני בפסח שנמצא קדם שחיטה שיביא בדמיו שלמים שמעת מינה נמי שיש דיחוי בדמים מדלא קתני שיביא בדמיו פסח, כדקאמ' (מאי) [מאן] דלית [ליה] דיחוי במס' תמורה בפר' אלו קדשים [י"ט ע"א] ש(ל)המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח. אלא משום דרישא לא הוי דיחוי מעיקרו אלא נראה ונדחה הוא שהרי נמצא קדם שחיטת הפסח ולכולי עלמ' נראה ונדחה אינו חוזר ונראה כדאית' בפר' לולב הגזול [ל"ג ע"ב], משום הכי לא איצטריכי' למימר ארישא ואמרי' אסופא דשמעי' מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי, שהוא דבר שבמחלקת. ומעתה מאן דגריס בסופא יביא בדמיה שלמים משתבש, שאם הוא מביא בדמיה שלמים אין הדמים נדחין שהרי הוא מביא אותה למה שהוקדשה מתחל(ת)[ה], שהמפריש (ל)נקבה לפסחו או זכר ב(י)ן שתי שנים אין הקדשו לפסח כלום דלא חזו לפסח, אלא שדינה הוא שתקרב שלמים. ומפני שקרא עליה שם פסח הוי דחוי מעיקרו, שמתחלתה אינה ראויה למה שקרא עליה ואינה קריבה לעולם אלא תרעה עד שתסתאב ותמכר, ואף בדמיה הן נדחין שלא יקרבו לעולם שלמים ולא שום קרבן שלו אלא שיפלו לקיץ למזבח. אבל רישא דפסח שנמצא קדם שחיטה ראוי היה לפסח ודחויו פוסל את דמיו מפסח ועושה אותו שלמים. דברישא נמי יש דיחוי מעיקרו, תדע דהא שמעי' מינה נמי דבעלי חיים נדחין ולא אמרי' ליה אלא אסופא, משום דתלת כולהו שמעי' מסופא ולא מרישא, דבעלי חיים נדחין ויש דחוי בדמים שמעת מינה דחוי מעיקרו לא שמעת מינה.
<h2>דף ל.</h2>
(פסחים ג' ע"א) [לישנא מעליא הוא דנקט וכדר' יהושע בן לוי] וכו'. לא שיהא לשון לילה מגונה כאותו של ר' יהושע בן לוי, אלא מלשון מגונה שהרחיק ר' יהושע בן לוי למדנו שראוי לומר הלשון המעולה, ולילה אינו לשון מעולה בתחלת המסכתא משום דכתי' [תהלים קי"ט] פתח דבריך יאיר. [שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות] וכו'. ואע"פ שהזכיר הכתו' הרבה טמאים בתורה לא הזכירם אלא להלכותיהם, וזהו דרכו שיגנה אותם בלשונו כענין שקץ תשקצנו. ואיש אשר לא יהיה טהור אע"פ שהזכירו להלכותיו אינו גוזר בו טומאה באותו הלשון אלא שהוא מספר מה יהיה דינו כשיהיה טמא. וצריכין אנו לומר שטומאת המת אין בה לשון גנאי, שהרי מצינו ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה, ויש טעם מספיק בדבר שאין זאת הטומאה לגנאי כמו טומאת הבהמות האסורות וטומאה שיוצאה לאדם מגופו. ומה שאמרו במסקנא מיהו באוריתא מי לא כתו' טמא, דמוכחינן מינה דכל היכא דנפישי מהדדי משתעי בלשון קצרה, לא תהא סבור שיש במשמע שיזכיר טמא לעולם משום לשון קצרה, שאין הדבר כן, שהרי עקם הכת' בשלשה מקומות, אלא הכונה כך היא, שאע"פ שאמ' ר' ישמעאל על לשון רכיבה שהכתו' לא הזכירו מפני שאינו לשון של כבוד אין להשיב מן המקומות שמצאנו בכתו' שהוא מזכירו, שאין כונתו שלא (יהא) יהיה נזכר כלל, שהרי לשון טומאה שהוא לשון מגונה מצינו הרבה בתורה, ויש טעם בדבר שהוא מזכיר אותם להלכותי'[הם], וכשאמ' ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוצא אדם דבר מגונה מפיו אין במשמע מניעה גמורה, ואף אנו נומר בלשון רכיבה שאע"פ שאיננו לשון של כבוד יש מקומות שהוא מזכירו ללשון קצרה, ומ"מ נלמוד שיספר אדם בלשון כבוד, דכל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון כבוד. ועכשו לפי שיטה זו יש לנו לומר שדברי ר' יהושע בן לוי הן לאסור לשון מגונה, ובריתא דר' ישמעאל לאסור לשון שאינו של כבוד שהוא למטה ממנו. שעל רכיבה באשה שהוא לשון שאינו של כבוד אמרו דמשתעי בלשון קצרה, ובלשון טומאה שהוא לשון מגונה לא אמרו כן, אלא משום טמא דכתו' באורית' כשהוא צריך להלכותיו שהוא טעם מספיק יותר שצריך הוא לגנותו כמו שאמרנו. וכן כתב בעל המאור שיש לו חלוק בין לשון מגונה ובין לשון שאינו של כבוד, שלשון מגונה אמרו בו אל יוצא מפיו ולשון שאינו של כבוד איפשר לספר בו בלשון קצרה. אלא שהוא ז"ל כתב דטמא דכתי' באוריתא הואיל והזכירו בהלכותיו אינו לשון מגונה אלא שאינו של כבוד ולפיכך הזכירו אותו ללשון קצרה. והוא דבר נאה ומתקבל על הדרך שמפרש הרב ר' יונה ז"ל, שמה שמעקם הכתו' בענין נח ואמר אשר איננה טהורה הוא מפני שבאותו זמן היתה הבהמה מותרת באכילה אלא שלא היתה טהורה לקרבן, ועל כן נחשב לשון מגונה, שאין ראוי שיגנה אדם הדברים אשר הם למאכל אדם ויקרא אותם בלשון טומאה, וכשנתנה תורה לישראל שאסרה אותם באכילה אינו לשון גנאי אם יקרא אותם בלשון טומאה. ולפי' אמרו באורית' מי לא כתי' טמא, שאין צרך שיעקם הכתו' בשבילו שאינו לשון מגונה כל כך ומשתעי בלשון קצרה.
<h2>דף ל:</h2>
[פסחים כ"ז ע"א] אלא אמאן תרמייה. לעיל כדאמרינן וממאי דכאביי לא אמרי' דאביי קושטא קאמ' משום דלא אמאן תרמייה, דהתם לא שמעינן ליה לר' אליעזר דאמ' זה וזה גורם אסור כדי שיהא סבור ר' אליעזר זה וזה גורם אסור כי היכי דנוקמה לברית' אליביה, אבל הכא דאשכחן ליה לר' אליעזר דאמ' חדש יותץ, ולית לן למימר דלא אמ' אלא בע"ז דהא אשכחן ההיא ברית' דאמ' יותץ אף בשאר אסורין, וראוי לומר שר' אליעזר כך הוא אומ' בשאר אסורין כי היכי דתיקום מתנית' כותיה. ואיכא (למימר) [למידק] אשמעתין, דהכא אמרינן דר' אליעזר סבירא ליה זה וזה גורם אסור, ובמס' תמורה פרק כל האסורין [ל' ע"ב] אמרי' גבי פלוגת' דר' אליעזר ורבנן בולדות האסורין לגבי מזבח, מחלקת בשעברו ולבסוף נרבעו אבל בנרבעו ולבסוף עברו דברי הכל מותרין, והיני ודאי שזה וזה גורם מותר, כדאמרי' התם דרבא משמיה דרב נחמן קאמ' מחלקת בשנרבעו ולבסוף עברו דר' אליעזר סבר זה וזה גורם אסור ורבנן סברי זה וזה גורם מותר, משמע דל[ל]ישנא קמא דאמרי דבנרבעו ולבסוף עברו דברי הכל מותרין אף ר' אליעזר מודה דזה וזה גורם מותר. ובתוספות לא כתבו תירוץ בזה כלל. ויש לנו לומר דזה וזה גורם אסור שאמרו שם אינו כלל לכל זה וזה גורם שבעולם כענין זה המחלקת שבכאן, אלא התם לענין ולדות נחלקו (אף) [אם] הם נאסרין מחמת גורם של האם או האב כשנרבעו קדם שעברו, שאיפשר שאין זיהום של רביעה של האב או האם פסול בולד, שאומרין בהם על דרך משל דזה וזה גורם מותר שאין זיהום האחד פוסל בולד, וזהו המחלקת שם בשתי הלשונות, ואין (אנו) [לנו] ללמוד לדין זה שבכאן בענין אסורין. וכן תראה שם שאמרו מחלקת שעברו ולבסוף נרבעו דר' אליעזר סבר עובר ירך אמו ורבנ' סברי לאו ירך אמו, ובלשון אחר אמרו אבל עברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסורין, ואם כן תאמר שדברי הכל עובר ירך אמו הוא ואינו כן שהרי ודאי מחלקת הוא, אלא שעובר ירך אמו הוא שאמרו שם אינו כאותו שנחלקו בו בפרק אלו טרפות [נ"ח ע"א] ובשאר מקומות. שעברו ולבסוף נרבעו אף לדברי האומ' עובר לאו ירך אמו הוא ראוי לאסור מטעמיה דרבא דאמ' היא וולדה נרבעו, ועובר ירך אמו שנחלקו בו הוא בשלא נרבע הולד עמה, אלא בשעיברה אחר שנרבעה עד שלא נגמר דינה ומשנגמר דינה ילדה, שהולד אסור מכח ירך אמו למאן דסבירא ליה הכי כדאית' בפר' הנשרפין [פ' ע"ב], אבל מה שאמ' רבא דהיא וולדה נרבעו אינו מכח ירך אמו כמו שכתבנו שם. ואתה רואה שאומרין במסכת תמורה גבי עברו ולבסוף נרבעו טעם ירך אמו, ועל כרחיך אין משמעות הלשון כמו שהוא במקומות אחרים אלא כמי שאמרו עובר ירך אמו הוא לענין זה, ואף [אנו] נאמר כן לענין זה וזה גורם שאמרו שם שאין משמעות הלשון כמו שהוא במקומות אחרים אלא לענין הולדות בלבד, כמו שכתבנו. כך נראה לומ', ונכון הוא למשכיל. ל"ש.
<h2>דף לא.</h2>
(פסחים כ"ט ע"ב) [דכולי עלמא אין פודין את הקדשים להאכילו לכלבים]. והאי דאמרי' דמאן דאמ' מעל כר' יוסי הגלילי, משום דסבירא ליה דאע"ג דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מותר לישראל לפדותן [להסיק תחת תבשילו.] ואע"ג דמואכלת ולא לכלביך מימעיט כל מידי דלא הוי אכילה, הינו לפסולי המוקדשין דכתי' בהו קרא, אבל הכא בהקדש דמים (דמים) הוא דאמרי' דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והוי מדרבנן, ומשום הכי לא קפדינן אלא בלהאכיל לכלבים או לגוים, אבל בלהסיקן ישראל תחת תבשילן לא קפדינן. דהכי משמע בבכורות פרק שני [י"ד ע"ב] שאינן דורשין ואכלת ולא לכלביך אלא בפסולי המוקדשין שקדשו קדושת מזבח, כגון שקדם הקדשן למומן, אבל בשקדם מומם להקדשן הכל מודים שפודין לכל דבר כדאית' התם. ואם כן בהקדש דמים כגון זה של בדק הבית, פשוט הוא שאין אומרין בו ואכלת ולא לכלביך דבר תורה אלא שנחלקו בדרבנן. ויש כאן שאלה, היכי אמרינן דמאן דאמ' [מעל] כר' יוסי הגלילי, דאע"ג דאיהו סבירא ליה דחמץ מותר בהנאה לישראל מכל מקום אסור הוא לשהותו שהרי הוא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, ואם כן אין לו דמים שהרי אינו ראוי לישראל, ולגוים אי איפשר למכרו כיון דכולי עלמ' אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ואין לך לומר שלדברי ר' יוסי הגלילי מותר הוא לשהותו כדי ליהנות ממנו שאם (לו) [לא] כן לא הועיל כלום במה שהוא מתירו בהנאה, שהרי איפשר לו שיתיר ליהנות מחמצו של נכרי אבל בחמץ שלו אי איפשר. ושמא נאמר שלדברי ר' יוסי הגלילי רשאי הוא להסיקו תחת תבשילו בשעת ביעורו שהרי מקים הוא מצות השבתה מכל מקום אלא שהוא נהנה ממנו, [ו]בתוך הפסח אם בא חמץ לידו רשאי הוא להסיקו תחת תבשילו, ועל שעת ביעורו אינו עובר הואיל והוא מחזר עליו לשרפו. שאע"פ שאמרנו בפרק ראשון שאף על שעת הביעור הוא עובר כשהוא משהה אותו אלא אם כן מצאו שלא מדעת, זהו לדברי חכמים שאוסרין אותו בהנאה, אבל לדברי ר' יוסי הגלילי הועיל לו התר הנאתו שיהא רשאי לקנותו [להסיקו] תחת תבשילו ובלבד שיהא מבער אותו מיד, שעל שעת ביעורו אינו עובר שכבר הותרה לו אותה שהייה כדי שיהנה ממנו. ובתוספות אמרו שמכאן יש להוכיח שהמשהה חמץ לבערו אינו עובר על אותה שהייה. וודאי כן הוא לדברי ר' יוסי הגלילי, אלא מדר' יוסי הגליל[י] לא נשמע לרבנן, שהתר הנאתו גרם לו לר' יוסי הגלילי לומר כן, כמו שאמרנו. שהרי לדבריו אף בזמן אסורו רשאי למכרו ועולה לו במקום השבתה, מה שאין כן לדברי חכמים. ל"ש.
<h2>דף לג:</h2>
(פסחים כ"ז ע"ב) [ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה]. יש מן הגאונים ז"ל שהן פוסקין כר' יהודה משום דתנן סתמא כותיה במסכת תמורה [ל"ג ע"ב], דקא חשיב חמץ בפסח עם הנשרפין, והכא נמי אמרינן [לעיל כ"א ע"ב] דסתמ' דמתני' דקתני ולא יסיק בו תנור וכירים דלר' יהודה נצרכה. ואע"פ ששתק ר' יהודה לדבריו הוא שהוקשה, אבל אליבא דרבנן דאמרי' דאשם תלוי בשריפה לא הוקשה אלא יכול הוא לדון מנותר. מיהו ודאי אי' לן למימר דליכא לאקשויי נמי לרבנן דלדי[ד]הו דאמרי בשריפה יהא לנו לדון מנותר, שאם כן כי היכי דאמרי' על ר' יהודה הינו דאמרי אינש כפא דחט[א] נגרא הכי נמי איכא למימר הכי לרבנן, אלא לרבנן לא חישי' להאי דינא משום דאקרא סמיכי דכתי' תשביתו בכל דבר שאתה יכול להשביתו. וכל הגאונים פסקו כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואע"ג דסתמ' כר' יהודה מתני' יחידאה היא, דלא חישי' לסתמא אלא במחלקת ואחר כך סתם, ואע"פ שהמחלוקת הוא כאן והסתם בתמורה הא קימ' לן דבתרי מסכתי אין סדר למשנה. ואי משום סתמא דאמרן דלא יסיק תנור וכירים נצרכה לר' יהודה, הוה ליה סתם ואחר כך מחלקת ואין הלכה כסתם.
[פסחים כ' ע"ב] תעשה זילוף. ואע"פ שתרומה טמא[ה] היא מן הנשרפין, הא קימ' לן [תמורה ל"ג ע"ב] שהראוי לקבורה קבורה, והאי נמי הואיל וראוי לזילוף מותר לעשות ממנה זילוף, שמותר ליהנות ממנה כדרך ביעוריה, כד[ד]רשינן [שבת כ"ה ע"א] שלך תהא להסקה תחת תבשילך.
<h2>דף לד.</h2>
(פסחים כ"א ע"ב) [לא צריכא אלא לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה]. ואם תאמר ולרבנן נמי דאמרי אף מפרר וזורה לרוח אמאי לא איצטריך נמי לאשמעי' דבהדי דקא שריף ליתהני מיניה. ואיכא למימר דלר' יהודה דאמ' אין ביעור חמץ אלא שריפה הוה ליה חמץ מן הנשרפין, וקימ' לן [לקמן כ"ז ע"ב] דכל הנשרפין אפרן מותר, וקס"ד נמי דבהדי דקא שריף ליה הוה ליה כאפר, אבל לרבנן כיון דסבירא להו שהוא מפרר וזורה לרוח אינן מן הנשרפין אלא מן הנקברין שאפרן אסור, וליכא למימר שיהנה ממנו [בהדי] שריפה. כך אמרו בתוספות. ואינו נכון, דבהדי דקא שריף ליה (ו)לא הוי כאפר, דהוה ליה אבוקה כנגדו דאסור בעצי אסור כדאית' לקמן [כ"ז ע"א]. ושמא נאמר דמשום דרבנן איצטריך דשרו אפי' באבוקה כנגדו ולא משכחת לה עצי אסור אלא בשרשיפא כדלקמן, והכי קאמ', מהו דתימ' בהדי דקא שריף ליה ליתהני (מידי) [מיניה] כרבנן, קמ"ל ולא יסיק בו תנור וכירים כר' דאסור באבוקה כנגדו. ומ"מ אינו מחוור, שאין צורת ההלכה ללמד על מחלקתן של ר' וחכמים ביש שבח בפת. אבל כך נראה לפרש, סד"א הואיל ואמ' ר' [יהודה] מצותו בשריפה בהדי דקא שריף (ליתי) [ליה] ליתהני מיניה, שאיפשר שאין בכלל אסור הנאה אלא שלא יהנה בו כתחלה, כלומ' שלא יקיים אותו כדי ליהנות בו, אבל בשעת השבתתו אע"פ שהוא נהנה ממנו שמא תאמר שאין בכך כלום שהרי מאיליו הוא נהנה ממנו, שהרי הוא מבערו והולך כדי לקיים בו מצות השבת(ת)ה, והוא דומה קצת לדין לא איפשר וקא מיכוין, כמו שנפרש אותו לפנינו בע"ה. קמ"ל דאפי' הכי כיון שדעתו ליהנות אסור הוא בכל הנאה שבעולם אפי' בשעת ביעורו, אי משום לא איפשר וקא מיכוי' שהוא אסור כפי מה שיתפרש לפנינו בפר' זה. או שהסק התנור והכירים בלבד אמרו שהוא אסור, שאם בא (בשרפו) [לשרפו] בתנור (בכירים) [וכירים] מחש[ב]תו ניכרת יותר מדאי שהוא מכוון להנאתו ואסור. והא ודאי לא איצטריך אלא לר' יהודה דאמ' מצותו בשריפה דלא סגיא דלא שריף ליה, אבל לרבנן מתוך שאיפשר לו לקיים בו מצות השבתה במפרר וזורה לרוח והוא מבערו בשריפה ומסיק בו את התנור ואת הכירים נראה ודאי כדי ליהנות ממנו, והוא דומה (לא איפשר) [לאיפשר] וקא מיכוין שהוא פשוט לאיסור. ל"ש.
[פסחים כ"ז ע"ב] הקדש אפי' באלף לא בטיל. וא"ת עצי אשרה נמי אפי' באלף לא בטלי ואפי' הכי אמרי ביה רבנן שהפת מותרת, דאליבא דר' אליעזר הוא דאמ' חדש יותץ ואפי' בעצי אשרה כדמשמע (ו)לעיל. וי"ל דהכי קאמרי, הקדש אפי' באלף לא בטיל וכיון דלא אשכחן ליה בטול בשום ענין אף כאן לא יהא בטול לעצים על ידי הסק כל זמן שאדם נהנה מהם, אבל עצי אשרה אע"פ שאין להם בטול על ידי תערובת יש להן התר על ידי גוי שיבטל אותן ויהיו מותרין, והואיל ומצינו להם בטול על ידי הסק נמי בטלים הם. והכי איתמר בסוף תמורה [ל"ד ע"א] גבי כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשרה ואפר הקדש לעולם אסו', ומדלא עריב ותני להו משום דעצי אשרה יש להן בטלה בגוי והקדש אין לו בטלה עולמית. הרי שהקדש הוא חמור לענין זה יותר מעצי אשרה. ואם תאמר והרי אשרה של ישראל שאין לה בטול, אפשר שכך יודו בה חכמים שהפת שנתבשלה בהם אסורה, או איפשר דבהא לא פלוג רבנן שבכל עצי אשרה התירו. או נאמר שבכל עצי אשרה אוסרין כמו בעצי הקדש מכיון שאפרן אסור ואין להם בטלה עולמית, דהא לא אמרינן אלא ערלה שבטלה במאתים, וההיא דלעיל לא פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בעצי אשרה אלא בחדש יותץ, דסבירא להו יוצן משום זה וזה גורם שהוא מותר, אבל לא(ו)פות קדם צנון בעצי אשרה לא שמענו ואף בלא אבוקה כנגדו, מפני שהעצים שאין להם בטול לעולם ואף לאחר שריפתן נמי אפרן אסור. ל"ש.
